די, עזבי אותי באמ'שלך !

ה: אני מותשת

פ: אני מבין

ה: מה אתה מבין?

פ: שאת משקיעה מאמץ, מאמץ יתר?

ה: זה נכון, עייפתי. לפעמים זה מרגיש לי שאין לי כלים, מרגישה תחושת כישלון

פ: את מרגישה לי כחסרת אונים

ה: ואני שונאת להרגיש ככה

פ: במה את מנסה להצליח?

ה: בלגרום לנועצים שלי להתפתח, בלהתגבר על חסמים מנטליים, רגשיים והתנהגותיים שלהם

פ: זה מה שהם מבקשים ממך?

ה: שאלה טובה...

פ: כלומר, את מניחה שזה מה שהם מבקשים

ה: זה נכון

פ: מה עולה לך?

ה: עצב, כאב

פ: מה העצב והכאב מבקשים ממך?

ה: להרפות, לאפשר להם להיות לרגע לא יודעים. להרפות מההישגיות, מהמטרתיות

פ: ואת מאמינה שאת מסוגלת?

ה: אני לא יודעת, והעיניים מתמלאות בדמעות

דייט עם הפוטנציאל שלי:

אחרי עשרות תהליכים מוצלחים, כלומר - אחרי עשרות תהליכים שהאגו שלי בא על סיפוקו כי הנועצים שלי עשו קפיצה דרמטית בתודעה שלהם, במחוללי ההשפעה שלהם ובתחושת ההכרה הארגונית שקיבלו - הגיע המקרה ששם לי ברקס.

נועץ שאני עובדת אתו עדיין כבר מספר שנים, שעשה קפיצות דרמטיות מלהיות עובד בצוות, למוביל ומנהל - נעצר מבחינתי על מדרגה שעליה ישב כמו בתוך סיר חמין גדול. הוא נכנס לסיר והתבצר בו כאומר לי "אני מרים ידיים, רוצה לנוח. אין לי כוח, אין לי רצון. אני לא יודע אם אני מסוגל להתפתח יותר. די, עזבי אותי באמ'שלך!" זה היה המקרה ששם לי מראה על תפישת התפקיד שלי כיועצת וכשותפה לתהליכי התפתחות, והזמין אותי להתבונן פנימה.

---

משעמם לי

כשאני מרגישה שאני מתחילה להשתעמם, אני מבינה שמנגנוני ההגנה של הראויה שאני, מתחילים להיכנס לפעולה. איך זה קשור, תשאלו? אז זה קשור. ככל שאנחנו נוטים לעטות עלינו עוד אקססוריז בדמות השכלה, טייטל, תפקיד, הזמנה להיות משהו איפשהו - המלבוש הזה בא להצדיק את היותנו שווים משהו בעיני מישהו. ולפעמים גם בעיני עצמינו, או חלקים של עצמינו.

בתקופה האחרונה אני מנסה ליהנות משעמום. כן, כן, שעמום היא תכונה נפלאה. היא תכונה של אדם שאוהב עצמו דיו וחי עם עצמו בסבבה, ונהנה להיות גם במצבים של אי עשייה. כשהרגשתי שכלי הייעוץ והאימון שלי התחילו לשעמם אותי, הבנתי שזה הזמן ללכת ללמוד ולהעשיר את עצמי בעוד כלים. האם זה נדרש? סביר להניח שלא. זה אולי נחמד, אבל לא קריטי. זה פשוט יושב על הצורך לתת למערכת ההפעלה שלי אישור שאני עדיין רלבנטית, בזה שאני לומדת ומעשירה את עצמי, ומאמנת אותי להיות מאמנת ויועצת טובה יותר כל הזמן.

אז נרשמתי לקורס בזום, חמישה מפגשים. הכותרת הייתה מבטיחה: "איך להיות מאפשרים מעולים?". קבוצה קטנה ומובחרת של יועצים ממגוון תחומים נפגשו בזום. שמוליק מרחב, המנחה ומאמן העל חלל, קיבץ אותנו ללמוד אפשור.

הייתי עסוקה באיכות הזו, מה זה לעזאזל להיות מאפשרת? נכנסתי מטרתית עד כדי גועל לכל מפגש, כמו חיה רעבה שלא רואה ממטר. לא את שמוליק, לא את עצמי ולא את הקבוצה המקסימה והמגוונת.

הייתי עסוקה בלקחת משמוליק כל פיסת מידע אפשרית, מהר וכאן ועכשיו.

כשעלה בתוכי התסכול, קלטתי את העייפות בגוף והשעמום = הפחד מלגעת במה שרוצה להתאפשר. מה אפגוש אם רק אהיה רגע בלי לדעת או להבין בהכרח. לדעת מודל, לדעת טכניקה. לדעת ידע. שהרי ידע שווה כוח ושליטה. ומערכת היחסים הבלתי נמנעת בין נועץ ליועץ, תכל'ס, יושבת על הידע והפתרונות או התשובות שמביא היועץ.

התחלתי לשאול את שמוליק שאלות קונקרטיות. בשביל זה אנחנו פה, לא?

והלם!!

אני לא יודע!!!!!" שמוליק לפתע אמר. מה זת'ומרת אתה לא יודע? אתה המומחה, לא? הרמתי גבה של הפתעה ואכזבה ביני לביני. מסרבת להוריד מערכו בעיני, כי הרי ניכסתי לו יכולות של רב אומן ומומחה בעל הידע ובעל התשובות.

"אני לומד את האפשור תוך כדי העבודה אתכם - אנחנו בניסוי פה. אני פוגש את התסכול שלכם ומבין שהפסקתי לאפשר לכם..."

"לא, לא הבנתי", אמרתי לו בחיוך מנומס. בכל זאת, שמוליק וזה.

"תקשיבי הילה, ברגע שאת מבקשת ממני תשובות, התרחקת מלהבין בתוכך למה את זקוקה ומה יאפשר לך להגיע לתשובות בעצמך".

כשהנועץ שלי הגיע לנקודה בה היה לו כיף ונעים להתבצר בסיר החמין על ספירלת ההתפתחות שלו, אני נכנסתי לתסכול.

הרגשתי והבנתי למעשה, שאני רוצה יותר ממנו. קלטתי את השיפוטיות והביקורתיות שלי עליו מצד אחד, ואת חוסר האונים שלי להוציא אותו מהסיר מצד שני.

הרגשתי שכשאני מרימה ידיים ממנו, באומרי - "טוב, אז בוא נהיה עם זה וניתן לזה מקום, אתה כנראה כרגע לא מסוגל או לא בשל או לא רוצה להתמודד" - אני מוותרת לו ועליו, ולמעשה לא מאפשרת לו להיות הוא.

לתת לגיטימציה לרצון שלו לנוח. כי תכל'ס, זה מה שהתאפשר.

עשייה ותנועה הן לא בהכרח הדבר החשוב. המיקוד הוא עצם זה שהוא איפשר לעצמו לנוח. זו המסוגלות. זו הבחירה. זו העוצמה. הוא בחר בו.

המשכנו להיפגש שבוע אחרי שבוע. על הפגישות העקביות הוא לא וויתר, אפרופו בחירה והתעקשות, והשיעור שלי היה לראות אם אני יכולה להביא שהייה אותנטית וחסרת תכלית או תוצאתית למפגשים שלנו.

פגשתי את שאלת הראויה. הנועץ שלי למעשה העניק לי מתנה: מראה ענקית לא מפולטרת על תפישת הראויה שאני. האם אני טובה דיה להחזיק מרחב למישהו שזה פשוט מה שהוא זקוק לו ממני, ואני מאפשרת לו להיות, לשהות, להשתעמם?

---

תבונתו של הולך דרך גדולה מהדרך עצמה…

יועץ מאפשר ממוקד בשאילת שאלות והענקת קרדיט שהולכי הדרך יחד אתו יודעים טוב ממנו איך להגשים את החזון והחלום שלהם עצמם. וגם זה לא חלום - אלא הצעד הבא, השלב הבא, המדרגה הבאה.

הנחת היסוד היא, שלהיות מאפשרת אומר זיהוי של שדה האפשור שהופך את מה שלא מציאותי, למציאותי = מוחשי תכל'ס קונקרטי. לא רק ברעיון.

דרך הברקס שהנועץ שלי שם לי, זה איפשר לי להבין מה שדה האפשרויות שלו להיות כרגע. והבנתי שמה שמאפשר לו למעשה להמשיך ולהיפגש איתי, הוא שקיבלתי את היעדר הרצון שלו להמשיך ולהציב מטרות קונקרטיות לתהליך ההתפתחות שלו.

ואיך אני יודעת שאפשרתי?

יום אחד כשנפגשנו, הוא הגיע בעיניים מבריקות ואנרגיית חיים אחרת מבעבר.

"החלטתי שהשבוע אני מקיים שיחה עם המנהלת שלי על הקידום הבא שאליו אני שואף. אני בשל לקחת אחריות נוספת גם אם זה אומר להישאר באותו תפקיד, אבל אני לא מוכן לוותר על עוד אחריות".

נאלמתי דום, מחייכת ושותקת. מסתכלת עליו בפליאה והתרגשות.

כשהחולם או החולמת מתחילים להרגיש תחושת מסוגלות של מימוש, אפילו אם זה רק באחוז או חצי אחוז אחד - זה יהיה הסימן שהתעוררה לחיים הבשלות לפעול.

---

מה החסם הכי גדול למימוש?

נו, זה קל, לא? נכון... הפחד. פחד מלטעות, מלעשות פדיחה, מלא נעים, מלקבל ביקורת, מלא לעמוד בציפיות.

הנועץ שלי לא היה מודע לפחד שלו. להיפך. הוא הרגיש בטוח מולי להביא את מה שהרגיש בתוכו.

אני זו שפגשתי את הפחד בתוכי.

כשאנחנו מבוהלים, זה סימן דרך שפגשנו אפשרות בעלת היתכנות למימוש. במלים פשוטות: מה שאני רוצה שיקרה, אשכרה בעל היתכנות שיקרה באמת, ולא רק בראש שלי.

אני למעשה פחדתי מהאפשרות שישלמו לי רק עבור החזקת מרחב. שיש נועץ שמרגיש שהוא זקוק רק למפגש איתי כדי להרגיש בטוח ולגיטימציה להיות מה שהוא ברגע עצמו. זו הייתה תובנה מרעישה עבורי.

מפחידה.

כל שיח על אפשור חייב להסתיים בפעולה. להבין איך לגרום לאדם לנוע קדימה אל עבר מה שהוא מבקש לממש, גם אם הפעולה היא מנוחה. נשאל: מה יכול להתאפשר כרגע? איך זה יכול להתאפשר כרגע?

ולכן, כמו שיש לנו רעיון למימוש, תמיד קיים לנו החופש לוותר על המימוש!

חירות אמיתית היא החירות להפנים תפישה שהכל אפשרי, אפשרי ומתאפשר עבורי לעצמי. זו חירות פנימית שמאפשרת לי להביא את עצמי בשיא העוצמה, בשיא הנוכחות, בשיא ההשפעה ובלי פחד.

בפגישה האחרונה שלנו לפני שבוע, הוא שלח לי בוואטסאפ את מה שכתבה לו המנהלת שלו:

"היה לי review וקיבלתי outstanding על בניית תקציב קבוצתי והובלת תהליך שדרוג הגרסה האחרונה והחדשנית של מוצר הדגל של החברה. במשוב היא כתבה שהבינה שאני מסוגל להרבה יותר ממה שראתה בתחילת דרך העבודה בינינו, שבהתחלה הייתי מאוד מופנם ועכשיו רואה שאני פורח, ומכאן הקידום".

אז הקידום הגיע. זה לא פלא ולא נס. זה הגיע כאשר הדבר התאפשר, באופן טבעי.

בעיניים מחויכות וגו זקוף, הלכתי לפתוח את מצגות הקורס הצנוע שעברתי עם שמוליק ואמרתי בלב תודה. תודה עליי, על תבונתי וחוכמתי האינטואיטיבית שהובילה אותי לקורס שהזכיר לי את הבסיס להיותי בת אדם, אנושית, ושכמו שאני - ככה זה טוב.

חג חירות מאפשר לכולנו!