אחורי הקלעים של תעשיית ההייטק - עדות דרמטית

הפעם אני מביאה לכם סיפור מקרה מבוסס אמיתי.

היא הגיעה אליי סמנכ"לית בכירה בחברה שנבחרה לאחת החברות הכי אטרקטיביות לעבוד בהן השנה. אחלה מיתוג מעסיק עשו שם השנה. הפנו אותה אליי במסגרת אבחון בכירים שאני מנהלת לאחת מקרנות הון הסיכון. מועמדת לתפקיד הנהלה בכיר לאחת מחברות הפורטפוליו שלהם.

התחלנו להעמיק בסיפור שלה -

"אשמח להכיר אותך כמו שהיית רוצה שאכיר אותך" פתחתי.

מבטה קפא לרגע, לא מבינה מה אני רוצה ממנה.

חייכתי והרגעתי בעיניי, "אם אנחנו כבר מבלות את השעה שעה וחצי ביחד, בואי נהנה, את לא חושבת?"

הרגשתי אותה לאט לאט מתרווחת בכורסא, מחזיקה את ספל ההפוך המושקע שהכינה לעצמה כמה דקות קודם לכן.

"תקשיבי, האמת להגיד לך? פתחה ואמרה, אני מגיעה אלייך מותשת. הנה, רצית אמת, קיבלת אותה".

שתקתי מחייכת ונינוחה, מאפשרת לה להמשיך בתחושת בטחון כאומרת הכל בסדר, לא נבהלתי ושום קטסטרופה לא תקרה, יש לך את מלוא הלגיטימציה לפרוק.

"הגעתי אליך אחרי שהבנתי שאני לא יכולה יותר. אין לי כוחות להתמודד ובעצם למה לי. ואולי את תעזרי לי לעשות את המהלך הנכון. כן, אני מודה, וואי וואי כמה כנות אני מביאה מולך. שאלתי עליך, ביררתי זו האמת ואמרו לי שאת לא רק מאבחנת חזקה, את גם מאבחנת שעוזרת להתפתח כי את נותנת פידבק ואולי דרכך אצליח ללמוד משהו על עצמי.

זה נכון לא אשקר שהתפקיד המוצע קורץ לי, אבל להגיד את האמת אני מרגישה שהמצב שלי ממש על הפנים. אני מודה שמשאלת הלב שלי היא שתעזרי לי לקבל החלטה האם נכון לי להישאר במקום הנוכחי או שיש תקווה במקום אחר".

הרגשתי שאני מתחילה להתעורר, זו באמת הולכת להיות פגישה שונה ולא שגרתית. הזדקפתי בכורסא מסוקרנת - קרה משהו ספציפי שגרם לך להיענות למייל שלי ולהיפגש איתי? שאלתי

"כן, שבוע שעבר. זה מה שקרה:

יום ראשון שעבר, אני בדרך לישיבת הנהלה אחרי סופ"ש אינטנסיבי עם המשפחה. שוב אותו מסדרון מפונפן, עם אורות הלד המדויקות, הקפיטריה המנצנצת מלאת כל הטוב הזה שאני רק יכולה לחלום עליו שיהיה לי בבית ושונאת אותו בו זמנית אחרי כל האוכל שתקעתי בסופ"ש.

על פניי חולפים ההומו, ההריונית, הדתי, הרוסי, הדרוזי וקבוצה של ילדים משכונה מעוטת יכולת מקבלת בדיוק הרצאה נדיבת לב ממנהל הפיתוח שלנו מוכר להם את החלום שאם הם רק יאמינו בעצמם, הם יוכלו להיות מה שהם רוצים.

אני באמת אוהבת את כולם, אני מחייכת אליהם וגאה להיות חלק מחברה שגיוון והכלה חרוט על דגלה, שהעובד במרכז וכבוד והדדיות הם חלק מערכי הליבה שלה."

עד כה נשמע מעורר קנאה והשראה בו זמנית, אמרתי.

"אז זהו שאז בבת אחת משהו באנרגיה השתנה לי כאשר אני נכנסת לישיבת ההנהלה שלי ומרגישה את ריח הגיהינום באוויר, כאילו נשאבתי אל תוך בור לבה רותחת. אני מסתכלת על חברי ההנהלה האחרים ומבינה שאנחנו לפני משהו לא טוב שהולך לקרות בחדר הזה".

אני מרגישה את הנשמות בחדר רצות במעגלים רודפות אחת אחרי השנייה קשורות בצוואר מצד אחד, ומחזיקות שוט מצד שני מנסות להצליף בנשמה שלפניה. מה קורה לי, אני מתחילה להזיע. אני הוזה? מדמיינת? אני מרגישה את כל התנועה התזזיתית הזו בחדר דרך העיניים הנרדפות של חבריי להנהלה. ולחשוב שחצי מהם לפחות היו מפקדים תותחים ביחידות עילית בצבא.. העיניים שלהן רודפות אחרי נקודה בחדר להתביית עליה, ולא מוצאות מנוח. הפה שלהם חצי מחויך חצי מעוות כאילו הם על סף לקבל שבץ מוחי. השקט ששורר בחדר הוא הכי צורמני שיש. כולם בוהים בנייד שלהם כאילו עושים ביד, במקביל ללפטופ החצי פתוח שלהם עושים קולות של עסוקים במשהו הכי חשוב שיש, וכוס הקפה ביד השנייה.

היא עוצרת לרגע, לוגמת מכוס הקפה שלה, אני מרגישה אותה נסערת ממש. מתוסכלת. חסרת אונים.

בשנייה אחרי שדלת הזכוכית נסגרה וכולנו היינו ישובים סביב השולחן, נשמה אחת דומיננטית, בגוף עב כרס ופס מנצנץ של זיעה בכיפת הקרחת שלו, וטייטל מנכ"ל, פוצח בשאגה שמצליפה בנו, הכפיפים שלו, "למה ואיך אתם בכלל מרשים לעצמיכם לא לעמוד ביעדים"?

"מי אתם שככה אתם לא מנצלים כל הזדמנות שאני! מעניק לכם כדי לבלוט מול חברי הדירקטוריון שלנו?"

"איך אתם חושבים שזה גורם לי להרגיש, אחרי שאני מאמין בכם וככה אתם בוגדים בי. נוטשים אותי כמו כלב אל מול המשקיעים שלנו"?

"ואני תוהה אם אי פעם אוכל בכלל עוד להוציא מכם משהו". חברי הבורד קטלו אותי ומאיימים לקצץ בתקציב השנתי לאור אי העמידה שלנו ביעדים ברבעון הראשון של השנה, ואני יושב מולם חסר אונים, מנסה לתמרן מולם מצג לרבעון הקרוב בצורה אסרטיבית עד כמה שניתן".

בהתחלה החדר דמם דממת בית קברות באמצע הסהרה. כל עיני הנשמות נושמות לאחור בקצב מהיר, משפילות מבט וממשיכות לחפש את אותה נקודה ממוקדם. נקודה להתמקד בה כאילו אנחנו בשיעור יוגה עומדים על רגל אחת ונוטפים את חיינו מגופינו מחפשים את נקודת האיזון. הבושה האשמה והפחד חותכים את האוויר בגרזן ובריקוד טראנס על כדור אקסטזי מתחילים להיזרק התנצלויות ותירוצים והאשמות לאוויר. אני יושבת שם וחושבת לעצמי איזו חבורה עלובה שאנחנו .אני נעה בכיסאי, קולטת שהעיניים שלי נעות מקנבס לקנבס.

על הקיר ערכי החברה:

- העובד במרכז – כבוד והדדיות – שקיפות ואחריות

ופתאום זה מכה בי. פאק!!!! זה לא היה שם, אף פעם, בכלל, 25 שנים אני חלק מתעשיית ההייטק.

ואף פעם לא הרגשתי כמו שהרגשתי באותה ישיבת הנהלה ביום ראשון בבוקר.

מה הבנת? שאלתי

עם החרא הזה?

החלטתי לשתות מיץ אומץ ונכנסתי לחדרו של המנכל.

"אפשר רגע?" קיבלתי אישור בעיניים שלו וסגרתי את הדלת.

"אני מבינה את התסכול שלך, אתה מרגיש לבד".

הוא הרים את העיניים בפליאה, שאומרת- את אשכרה רואה אותי?

"ואתה יודע מה גרם לי לראות אותך? התחושה שאני בלתי נראית בדיוק כמוך. כי תחושות הכעס שהרגשתי והעצבים על שאר חברי ההנהלה ועליך היו ברמת זעם שלא הכרתי על עצמי לפני כן". ואתה יודע עוד משהו, כל מה שרציתי להגיד לך באותה דקה, זה שתסתכל על הקנבסים שאתה! מאמץ לתחזק בחברה, ואיפה אתה ואיפה היישום של מה שכתוב עליהם, הא? איך אתה מרשה לעצמיך לדבר אליי/ אלינו בצורה כזו? לא משנה מה יש לך להגיד ועד כמה את צודק, לי זה לא מתאים".

תקשיבי, הוא היה בהלם, בשוק, יריתי עליו קיתונות של כל מה שהצטבר בתוכי. את כל חוסר האונים שלי, את כל תחושת המצוקה הקורבנית שלי, יריתי עליו.

ברגע שהרגשתי ששחררתי את כל הקיטור שהצטבר אצלי, ראיתי אותו מצטמק לי מול העיניים לכדי גרגר כלום ושומדבר. ואז עלתה בבת אחת האשמה האימהית שבי.

"סליחה, אני מתנצלת, לא התכוונתי שזה ייצא ככה, אמרתי לו. אני פשוט נסערת ממש ורוצה בטובתך ובטובת החברה שלנו כמובן, אכפת לי ממך, ואני רק רוצה להעביר מסר שאני כאן בשבילך לכל מה שצריך כמה ומתי שצריך, ושבעצם אתה לא לבד, רק תבקש".

קלטתי שנפלתי לפח של עצמי והרגשתי את הגועל והסירחון של הלופ הבלתי נגמר שאני כנראה מכורה לו.

הוא נרגע ונתן לי להרגיש שעברתי גבול אבל הוא מוכן לסלוח לי כשאני יוצאת מהחדר שלו עם משימה של ניתוח ובדיקת כדאיות ורווחיות של אחד המוצרים שלנו.

זהו, עכשיו אני יושבת כאן מרגישה תבוסה עייפה מותשת ובעיקר בגועל מעצמי. אז אולי תסבירי לי מה זה היה?

"במילה אחת? עניתי לה , דרמה. בשתי מלים - משולש דרמה".

מה זה אומר? שאלה בעיניים סקרניות?

משולש דרמה: מושג "משולש הדרמה" לקוח מדיאגרמה אשר פותחה על ידי הפסיכיאטר סטפן קארפמן (Stephen Karpman). ) הדיאגרמה מתארת כיצד קורבנות יכולה להתבטא בשלושה תפקידים אשר ממוקמים על משולש. בקצה המשולש ממוקם הקורבן, ובבסיסו שני התפקידים: התוקפן והמושיע. בכל אחד מאיתנו קיימים הקורבן- התוקף- והמושיע. לין פורסט, אשר חקרה את נושא הקורבנות, מכנה את המשולש "משולש הקורבן" (Victim Triangle).

לין פורסט טוענת שרובנו נוהגים להגיב לחיים מעמדה קורבנית. כאשר אנחנו מסרבים לקחת אחריות על עצמנו, אנחנו באופן לא מודע מתנהגים כקורבן. דפוס זה יוצר אינטראקציות הטעונות ברגשות של כעס, פחד, אשמה, תוקפנות או חוסר יכולת, ומותירים בנו תחושה של בגידה או שנוצלנו על ידי אחרים

הקורבן הוא החלק בתוכינו שמתלונן למה זה מגיע לי, למה מתנהגים אליי ככה, מה עשיתי שזה גורלי, איך שוב נגררתי לסיוטציה הזו.

התוקף הפנימי בנו יגיד- מגיע למי שעשה לי את מה שעשה להיענש, אני אראה לו מה זה, הוא ישלם על זה מחיר כבד, יגיע הרגע ואני אכניס לו, הוא ילמד לקח, איך הוא בכלל מרשה לעצמו, מי הוא בכלל.

המושיע מתגייס כדי לצאת בסדר עם כולם ומנסה לרצות את כל המושפעים מהמהלך- דבר שגורם לאקסטרא מאמצים והתנצלויות רק כדי שכולם יהיו מרוצים. מונע מאשמה, בושה או פחד. מנסה לרצות ולהבטיח הבטחות שלא יהיה ניתן בהכרח לממש. מנסה להציל את תחושת הקורבן מחוסר מסוגלות ומרגיש חסר אונים בעצמו.

https://leadershiptribe.com/blog/the-drama-triangle-explained

הרגשתי צורך לתרגם לה את המודל לחוויה שחוותה בחדר.

כשהרגשת את מה שקורה בחדר כמאיים, הקורבנית בתוכך הייתה הראשונה שהרימה את הראש מרגישה חסרת אונים תסכול ואולי אפילו מצוקה למראה המנכל התוקף. שכן התוקף לא יכול להיתפס כתוקף אם אין שם קורבן מולו. זה הקהל שלו, ממנו הוא ניזון ומקבל לגיטימציה. מה שקרה בחדר אחר כך, הקורבנית חשה צורך להתגונן והיא הוציאה את התוקפת כאילו אומרת אם אתקוף חזרה ככה אשרוד וזו במילא השפה שהמנכל שלי מבין (כי זה מה שהוא הביא מולך). ואז למראה הקורבן שיצא ממנו, קרי חסר האונים, יצאה המושיעה/ המצילה כדי שהוא חלילה לא יכעס עלייך לאורך זמן, יעניש או חלילה ייפטר.

העיניים שלה יצאו מחוריהן כמו כדורי הלוטו שיושבים בחורים שלהם אחרי שעפו באוויר במיכל המנופח באוויר. היא ראתה את עצמה והבינה את מחול המשולש שהיא נעה בתוכו בריקוד חייה.

"מה קרה אחרי שיצאת מחדרו של המנכל?"

הלכתי להרים טלפון לחבר שלי כדי לשחרר קצת, להרגיש נורמאלית.

נסי לשחרר הוא אומר לי, מה את מתרגשת? ככל שתיקחי דברים בפרופורציות ולא תתני לזה להגיע קרוב מידי ללב שלך, ככה תוכלי לצחוק על זה כאילו את במחזה טרגי קומי. בסוף זה מרגיש נעים. דרמות זה החיים מותק, מה יישאר לנו בלעדיהן.

הרגשתי עוד יותר עצובה אחרי השיחה אתו. מטריקס, הייטקס, תקראי לזה איך שתרצי, לצערי זה לא מרגיש לי מדע בדיוני ולא אילוזיה ובטח לא מחזה. אני רוצה להתעורר ולא מצליחה. מה קורה לי? מרגישה אחוזת דיבוק, אני מכורה? או שמא שולטים בי? ואם כן מי זה? מה זה? מה זה הכוח המאגי הזה? והאם אי פעם אתעורר?

היא עוצרת בעיניים גדושות דמעות ומסתכלת עליי.

"אז ששלחתי לך את המייל שמבקש להיפגש כדי להציע לך תפקיד בכיר בחברה מתחרה, זה מה שהרגשת?"

כן.. אמרתי לעצמי, אולי אוכל ללמוד דרכך משהו עליי גם אם זה יהיה במחיר שלא אקבל תפקיד אבל ארוויח משהו עבור עצמי".

"ומה את מבינה מהשיחה שלנו"?

שאני תורמת את נשמתי למשולשי דרמה השכם וערב ולא בא לי על זה יותר. לא בא לי לייצר אינטימיות וקרבה והערכה דרך דרמה. אני מבינה שתרמתי וחייתי בתוך דרמה ארגונית כל הקריירה שלי. אולי גם יצרתי דרמות כדי להתקדם, הארגונים שהייתי בהם מנוכרים רגשית ופחדנים ביצירת אינטימיות ראויה. ואני תוהה אם זה אפשרי בכלל לצאת מזה".

"את שואלת או אומרת"? שאלתי..

ההיכרות שלנו ארכה אמנם רק שעה וחצי, אבל בסופה של הפגישה הרגשנו שאנחנו חברות משכבר הימים והתחבקנו חיבוק ארוך.

איחלתי לה בהצלחה, הודיתי לה על ההזדמנות להכיר אותה ב אמת , שמחתי שאפשרה לעצמה ללמוד משהו נוסף על עצמה ונותרתי עם שאלות לגבי עצמי והבחירות שלי בחיים. האם בחרתי באמת או בחרתי לעצום עיניים? עד כמה היום אני בוחרת באמת, עד כמה היום אני באה ללקוחות ומרימה את ווילון העיוורון שלהם.. כמה נגררתי למשולשי דרמה או חייתי בתוכם? עד כמה דרמה היא הכוח המזין כביכול את חיי חברת ההייטק הממוצעת שרבים משלמים מחיר כבד רק כדי להרגיש חלק.. רק כדי להרגיש שווי ערך.

כן

אני עדיין מאמינה בארגונים והעומדים בראשם, ארגונים עדיין מורכבים ומנוהלים על ידי אנשים ולא GPT AI וכל עוד זה ככה, לי יש מקום ותפקיד בעל משמעות ושליחות להסיר את הווילון ולהאמין בכוח הלב להוביל את הדיאלוג הכן והאותנטי בין אנשים.

צעדתי להכין לי קפה משובח בקפטריה המפנקת, והתיישבתי למלא את דוח האבחון המקיף שמחכים לו, מביטה בים הפתוח בקומה 48 שניבט מולי, מכניסה מסקנות המלצות ומידת התאמה לתפקיד, משתדלת לא להשליך על המועמדת הבכירה את המחשבות שלי על עצמי ומיד קובעת דייט עם הפוטנציאל שלי.