יאללה מפחדים

ה: וביום חמישי האחרון הרגשתי את מה שמבקש להיות מורגש

פ: מה זה היה?

ה: העוצמה, התשוקה, האמונה, הידיעה. אבל... היה שם גם עוד משהו

פ: מה עוד פגשת?

ה: חשיפות, רגישות, והכי חזק היה הפחד. כן, הסכמתי להישיר אליו מבט ולתת לו מקום, שסוף סוף ביקש לקבל הכרה

פ: למה חשוב לו כ"כ לקבל הכרה?

ה: כי הוא קודם כל נוכח לי באמ-אמא של העצמות, ממש בגוף. ברמות שאפילו לא הבנתי כמה. אבל כן הרגשתי בתרגול יוגה כשתרגלנו את תנוחת העץ וזזתי כמו לולב ביום סערה

כמובן שבמודע בחרתי לתת לתחושות האלו שמות של רגשות אחרים. אבל בסוף בסוף, או באמת באמת, הפחד כא.

פ: ממה את מרגישה שאת מפחדת?

ה: מלחדול להיות

פ: ולמה שדבר כזה יקרה? חוץ מכמובן אירוע לא צפוי שיכול לקרות ושאין לך שליטה עליו

ה: שאלה טובה...

פ: מה הפחד מבקש?

ה: הכרה אני מניחה. שאפסיק להתעלם ממנו, שאתן לו יד, שאחבק אותו

פ: נו, ואת מסוגלת?

ה: כן... אני חושבת שכן

פ: חושבת? או מרגישה? את יודעת הרי - אם אין רצון אז כלום לא שווה...

ה: אתה מקשה עליי, אמרתי בחיוך כואב, כבר מבינה שמרגישה ונותנת לפחד מקום של כבוד. אני מרגישה שאני יכולה. אפשר שנסכים על זה?

פ: את יודעת שאני מאמין בך. את יודעת שכל מה שתרצי לו - אפשרי. אני גם יודע שאת יודעת שאני אינסופי ולא משנה כמה תנסי לא באמת תצליחי למצות את כולי. את יודעת, כל מה שתסכימי לו - יכול להתממש!

תגידי, אז מה זה ייתן לך אם תעשי מקום לפחד? מה תרוויחי?

ה: עוצמת את העיניים ומרגישה את זרם המלים הנעימות שלפני רגע שמעתי מ- פ'. נראה לי שארוויח חופש, רווחה, לא בטוחה שאשן יותר טוב בלילה, אבל לפחות ארגיש. ארגיש באמת את מה שאני באמת. וזה המון, זה מרגש אותי האמת.

פ: ומה עוד?

ה: אתה יודע משהו? אני ארוויח שילוב של העוצמה שלי והחשיפות והרגישות שלי משלבות כוחות. ואז אולי תגיע לבקר העדינות

פ: אהה. את רוצה שהעדינות תופיע בחייך?

ה: מאד!

פ: למה?

ה: יש לי כל כך הרבה מה להגיד, מה לתת, מה לאפשר, לתת השראה, להניע לפעולה, לעורר מבפנים

והעדינות היא חברה טובה, מועילה, נותנת להבין שהכול לגיטימי ולכול יש מקום. בסוף זה המפתח מהניסיון שלי

פ: לכול? מה הכוונה?

ה: לכל הרגשות, המחשבות, התחושות. לכל מה שמתחולל בתוכנו פנימה, לתת מקום ולהוציא לאור. כן! זו השליחות שלי והמתנה הכי גדולה שלי למנהלים, לעובדים, לא.נשים

פ: ואולי כשהם יצאו יותר לאור, גם אני אקבל מקום של כבוד סביב השולחן, את לא חושבת?

ה: אני יודעת ומרגישה!

דייט עם הפוטנציאל שלי...

משיחה שקיימתי עם הפוטנציאל שלי הבנתי שהשעה הגיעה ואני מבקשת לעצמי מרחב בצורת בלוג להעלות על הכתב את מה שזורם, מתחולל וחי בתוכי כאישה, כהילה, כיועצת ארגונית של חברות בצמיחה, מנכ"לים ומנכ"ליות, בכירים, מנהלי מחלקות וצוותים, כמובילת קהילת חדשנות, כהולכת דרך ההתפתחות, כמרצה באקדמיה. אז אני מזמינה אתכם ואתכן להיות שותפים ושותפות במימד שקיים בחיי. אני אוהבת לכתוב ויש לי מלא מה להגיד, מודה :-)

מערכת היחסים שלי עם הפחד העמיקה בחודשים האחרונים, ובאופן מוזר דווקא בעקבות המשבר הכלכלי שפוקד את תעשיית ההייטק. התעשייה שאני מוקירה לה המון, בה צמחתי, התמחיתי, ואני מייצגת וייצגתי הרבה מהמאפיינים האנושיים שלה.

וכאשת מקצוע עצמאית בשלוש וחצי שנים האחרונות, שעברה הרבה בחיים ועדיין, הדיאלוג שלי עם הפחד האישי שלי הלך והעמיק.

החלטתי לתת לו יד קונקרטית לפני חודש וחצי, כשהחלטתי לנסות לראשונה גלישת סנפלינג מצוקים במדבר יהודה. 40 מטר קיר ישר לא חלק, ועוד 20 מטר קיר ישר חלק, ועוד 10 מטרים קיר שאני קוראת לו קיר האינטגרציה.

הצחיקה אותי הירידה הראשונה, אליה נכנסתי ללא ידיעה. איך זה מרגיש לגלוש מצוק? לא היה לי מושג. ולכן הפחד קיבל תחפושת של התרגשות ואדרנלין בשמים.

הרי איך אפשר לפחד ממשהו שהוא רק רעיון בראש ולא באמת חוויה או זיכרון קודם?

כשהתחלתי לרדת במורד קלטתי את הפחד בקצב הנשימה, והחלטתי שאני שולטת על המהירות שאני נושפת ושואפת אויר. הגוף היה חם והשמש החמה והיבשה של מדבר יהודה הייתה מלטפת, נעימה ומחבקת, כאילו אומרת לי "אני איתך. את לא לבד, ואני מאמינה בך". יד שמאל החזיקה חזק, בודקת את יציבות החבל. ובלב? בלב הרגשתי שאני באמונה וסומכת. הרגשתי שקט פנימי. הרגשתי את העוצמה שאני.

בחיוך מתרגש ולסתות מתוחות, בכל זאת 40 מטר, קלטתי כמה הגוף מונע באופן אוטומטי. או שהגוף רוכן קדימה כאילו שיש לו באמת איפה להחזיק, או שהרגליים מתיישרות והגוף נוטה אחורה, כאילו שממש אבל ממש יש קיר מאחוריי.. .

מודעות היא למעשה הוויתור מלדעת

לקח לי כמעט קיר שלם למצוא את המנח שאיפשר לי ליהנות מהגלישה. הבנתי שיותר מזה שאני מפחדת, אני לא מצליחה להרפות מהשליטה. והרי אין לי במה לשלוט... יש לי על מה לסמוך - וזו הבחירה האמיתית!

אז ברגע שהחלטתי לסמוך על החבל ועל התנועה של יד ימין שמשחררת עוד ממנו אל תוך הגלישה, הרגליים הבינו שהן יכולות להשתלב בסנכרון נעים ולרדת את הקיר.

תמונה שצריך להכניס – דובר עם רותם, יש לנו פגישה בשבוע הבא במשרד שלה

לקיר השני הגעתי יותר זחוחה, זו האמת. נתתי לעצמי טפיחה בלתי נראית שצלחתי את הפחד האימתני להיות תלויה בין שמים לארץ, החלקתי לתוך הקיר השני לא שומעת את הקולות שבחוץ, אני #אחתשיודעת, כן?! וואו. לזה לא הייתי מוכנה.

קודם כל, הרצועות לחצו לי על עצמות המותניים כאילו הרגשתי את צירי הלידה שלי מחדש, של כל שלוש הלידות גם יחד. אוקי, לזה לא התכוננתי. בקושי הצלחתי לנשום. ובטח לא לחשוב. אחרי שוויתרתי על לנסות להפסיק את הכאב, כי אין מה לעשות - הרצועות ילחצו עד שאגיע למטה - הגיעה תחושת התסכול של איזה באסה, התבזבז לי קיר שלם שאני לא הולכת ליהנות ממנו. אוף. ואז כשניסיתי לנוח על הקיר כדי בכל זאת להאט את הרגע, הבנתי שהקיר חלק, והוא לא כמו הקודם. ואין איפה לנעוץ את הסוליה של הנעל. שומכלום, חלק כמו טוסיק של תינוק.

טיפשה, מה חשבתי. שום דבר בטבע הוא לא אותו דבר.

כל מה שטבעי הוא מקורי וייחודי

אחרי שהסדרתי נשימה בתבוסתנות שיש בה חמלה ואהבה לגולשת הג'וניורית שאני, בקיר השלישי כבר הבנתי שצניעות וענווה הן מעלות חשובות. גם אם אני אוהבת את עצמי ובעלת ערך של גולשת הרים - כדאי ורצוי שהן אלו שיובילו את הגלישה האחרונה שלי.

עוד הבנתי, שלבקש מידע מקדים לא אומר שאני מזינה את הפחד אלא ש

ידע הוא עוגן. ידע הוא משאב, כל עוד יודעים לנהל אותו ואתו בצורה שמקדמת אותנו

ביקשתי מהמדריך קצת מידע על הקיר הקטנצ'יק שמחכה לי, והבטחתי לעצמי שאני הופכת את הגלישה הזו למשמעותית על אף שהיא מאד קצרה.

סידרתי את הרצועות עם ריפוד מספיק של הבגדים שלבשתי, הרשיתי לעצמי לעוף , להשתהות, לצרוח, וליהנות מקיר האינטגרציה שנתן לי חוויה נעימה, מספקת ומעובדת, מה שהשאיר לי טעם של עוד על מלא. ותיכף אביב - זמן מושלם לתכנן גלישה רטובה במפל הנקיק השחור, הלא הוא היהודייה.

להרגיש תחושת מסוגלות ולהציב את האתגר הבא, זה סימן להעמקת היחסים עם איכות של פחד שקיימת בתוכנו ממקום שהולך אתו יד ביד.

אני ממשיכה להתהלך בשבילי האור והחושך שהפחד מזמן לי מתוך סיטואציות החיים. אני מישירה מבט ומזקיפה גו, מתרגשת על המרחב והמקום שיצרתי לי פה כדי לשתף אתכם עוד בחוויותיי בשבילים האלו, ובעוד המון שבילים נוספים. חלק מההתהלכות האינטימית שלי בנתיבי הפחד על גווניו היא לייצר תנועה ופחות להשתהות, כי מה אם? ואולי לא? ואולי לא עכשיו?

את המחשבות האלו אני מכירה כבר יותר מידי שנים. אולי כל חיי. הגיע הזמן לתת ל - בטח! למה לא? ודאי שכן! תנסי, מקסימום יצליח, ומחר ננסה שוב - את קדמת הבמה.

יאללה, הלכתי לתרגל תנוחת עץ. מעניין כמה סוער שם בפנים כרגע.